מגיל 20 עד גיל 26 חיפשתי זוגיות, חיפשתי בערים  ובכפרים, בעמקים ובהרים,בארצות רחוקות, בימים וביבשות. כשמצאתי אותו זה היה בדיוק כמו שתמיד חלמתי, התאהבתי במבט ראשון, בום!

ואז הוא אמר לי "רק שתדעי שפרחים וגינונים לא יהיו כאן, אני לא רומנטיקן, ואני אמרתי, ברור! אני לא צריכה מתנות, לי מספיקה האהבה שאני מרגישה"  וכשהגיע היומהולדת הראשון שלי בתוך הזוגיות שלנו והוא שכח לקנות לי מתנה. משהו התעורר בי, נעלבתי ונפגעתי והרגשתי לא אהובה, לא שמחה ולא בכלל.

מכאן התפתח לו עימות ביננו, שבו כעסנו וצעקנו, הטחנו וברחנו למחוזות שהיו זרים לנו עד אז, כאלה שלא היתה בהם בכלל אהבה.

זוגיות היא דבר נפלא, שרבים מאיתנו מייחלים לו ושמחים על קיומו, אז מה קורה לנו בדרך שמביא את הזוגיות לזירת קרב מדממת או רועמת משתיקה, מאשימה וכועסת?

בזוגיות בפרט ובמערכת יחסים בכלל אנחנו מוצאים את עצמנו  לעיתים בעימות, עימות יכול להיות מסייע או מסכל במערכות יחסים בין בני אדם,

עימות מסייע הוא כזה שאני לומד ממנו, עימות מסכל הוא כזה שממנו אני יוצא למלחמה, כזאת שאין בה מנצחים, כזאת שיוצאים ממנה מוכים וחבולים.

הבחירה אם להיות בעימות ובאיזה סוג של עימות נתונה בידנו.

העימות מתחיל קודם כל ביני לבין עצמי,  להתעמת מול עצמי זה לראות ולהביא את עצמי כמו שאני , לראות אותי במראה בלי תוספות, בלי סיפורים, וזה לא משהו שאנחנו רגילים לעשות.

הרבה מאיתנו מעדיפים להמנע מעימות כדי לא להרגיש את התחושות הללו, ובמקום העימות אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים- היא לא בסדר, הוא תוקפן, היא מעצבנת, בגללו הכל קורה, היא דורשת, הוא לא נותן ועוד ועוד...והסיפורים הללו מתווספים והופכים לסרט עלילתי ואחכ לסידרת טלוויזיה מרובת עונות, ואז אנחנו כועסים, ואז שותקים ומתרחקים ולפעמים גם נפרדים... וכל זה רק כדי להמנע מעימות.

לא קל שמישהו מביע חוסר שביעות רצון מאיתנו או לא עושה בדיוק את מה שאנחנו רוצים או מצפים, אנחנו רגילים להגיב לדברים הללו בצורה מסויימת, ונקודת המבט שלנו מפוקסת בדרך כלל ברצון להוכיח את צדקתינו.

אז מה אני מציעה? לבחור בעימות מסייע. איך עושים את זה? מסובבים את המבט אלינו. מסתכלים על העימות הפנימי שקורה בתוכינו, איך יודעים מה העימות הזה?  הוא אותו אחד שמשתקף לנו מבחוץ.

למשל- אם נחזור לסיפור בהתחלה- אני הרגשתי לא מוערכת ולא אהובה כשבן זוגי אמר לי שהוא לא יקנה לי פרחים. וכתוצאה מההרגשה הזו סיפרתי לעצמי סיפור שהוא לא אוהב אותי, לא אכפת לו ממני ועוד.

כל מה שאני  שאני מרגישה הוא לגיטימי, מה שלא רלוונטי הוא לספר לעצמי סיפורים ולייצר סיבות לרגשות הללו, תאמינו לי, אני הייתי אלופה בזה!

ואחרי כל זה לחזור להשתקפות, להבין שהאדם שמולי משתקף לי כאילו אני רואה את עצמי במראה, ואם הוא כועס עלי, או לא עומד בציפיותיי או לא מבין\מקבל\אוהב\מפרגן\מתנהג לשביעות רצוני, זו בעצם השתקפות של דברים שאני מרגיש ולכן עלי להשקיע את האנרגיה בקבלת הרגשות שלי ובמציאת דרכים להתמודד ולקבל אותם.

וזו ההתקרבות הכי גדולה ומשמעותית שלי לעצמי. מכאן אני הופך לעמית שלי, כזה שתמיד מסייע לי ועוזר לי שאני צריך אותו.

יש לכם שאלות? רוצים לדעת עוד? אני כאן  ואשמח לשוחח איתכם ולתת לכם עוד טיפים