ינואר 1991,  
אני בת 18 בטירונות במחנה 80,
בשבת ההורים באים לבקר
ואבא שלי מבטיח לי בהן צדק
שאין סיכוי שתהיה מלחמה עם עיראק.
כבר באותו ערב ישבנו בכריעה
במסדרונות עטופות בניילונים
לקולות האזעקה הראשונה,
הבנות נשברו, חלקן בכו בקול,
ואני רק חשבתי שלא יכול להיות
שכל זה קורה,
כי הרי אבא הבטיח לי...
המשך הערב היה דרמטי לא פחות
ובי פעמה תחושת חוסר האונים
וחוסר היכולת לעשות דבר
מול מפלצת המלחמה הזו שאני פוגשת.

הסגר המתקרב
מביא אותנו שוב לנקודה
שהדברים אינם ברורים
ולא מסתדרים כמו שחשבנו,
אני שומעת מכל עבר תהיות
על מה יהיה בעתיד,
ואיך נתמודד עם המצב והשלכותיו.
חווית חוסר היכולת וחוסר האונים
היא דבר שכיח ונפוץ,
כולנו חווינו וחווים רגשות כאלה ו
מתקשים להתמודד איתם,
זה לא קורה רק במצבים
דרמטיים או טראומתיים
זה קורה גם במצבים של שינוי,
מעבר או כל מצב
שבו אנחנו מרגישים
שהעתיד אינו ידוע.
קרה לכם שאמרתם לעצמכם –
אני לא יכולה?
לי זה קרה הרבה פעמים בחיים,
כשרציתי משהו ולא הצלחתי,
והרעיון הראשון שעלה לי בראש
הוא שזה גדול עלי ואני לא יכולה,
ואז ויתרתי, והויתור הוביל לתסכול,
כי הדבר הזה שרציתי
המשיך לשכון אפשהו בתוך המוח שלי
ולא הרפה.
ואז ביקרתי את עצמי
ואחכ שנאתי את עצמי
ולפעמים אפילו הרסתי לעצמי.
וכל הבלגן הזה התחיל באני לא יכולה,
שזו בעצם הצהרת אי אמון בעצמי,
וההצהרה הזו קשורה לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מי ומה אנחנו.
ולמה חשוב להבין את זה?
כי הסיפור הזה דורש בדיקה,
הוא לא תמיד קשור למציאות
ולא תמיד הוא באמת משקף
את מי שאנחנו ואת מה שאנחנו יכולים.
יכולת היא דבר נרכש,
וכל יכולת שאין לי
היא הזדמנות לגלות
איך אני יכול לרכוש אותה.
חשוב שנזכור ונדע שאנחנו יכולים,
תמיד יש דרך או משהו
שאנחנו יכולים לעשות,
וכדי למצוא את הדרך
אפשר ורצוי להעזר,
ופה אני נכנסת לתמונה!
אז דברו איתי
אם אתם צריכים עזרה
בכדי להזכר ביכולות שלכם
אני כאן!
ושתהיה שנה טובה ונדיבה!
ממני
גפן