יש לי פחד גבהים
אמיתי, עם הזעה בידיים ודפיקות בלב, כזה שיכול לשתק אותי לגמרי  ולגרום לי לא לזוז מהמקום עד שיגיעו לחלץ אותי.
בכתה ו על קצה מצוק הארבל, הפחד הכריע אותי בפעם הראשונה,
כשהסתכלתי על הדרך למטה נעתקה נשמתי, רעדו רגליי, התכסיתי בזיעה קרה ובכוחותיי האחרונים התיישבתי והודעתי למורה שזהו! מפה אני לא יורדת, לא יעזור כלום, אני לא יכולה לעשות את זה,
לא עזרו תחנוני המורה והצוות לא הסכמתי לקום ממקומי.
ישבתי מכווצת מפחד, דמעות בעיניי כשלפתע הרגשתי יד על כתפי וקול ששואל- "אפשר לשבת כאן לידך?"
הנהנתי לחיוב ולידי התיישב החובש הצעיר שליווה אותנו בטיול, ישבנו  כמה דקות בשקט, ואז הוא אמר -
"את יודעת, גם אני פחדתי מגובה כשהייתי ילד, אני ממש מבין איך את מרגישה, לי מאוד עזר לרדת את הירידות המפחידות בישיבה,  רוצה שננסה ביחד?"
וכמו כשאתם בטח מבינים אני כבר לא על מצוק הארבל,
הצלחתי לרדת ולהתגבר על הפחד (לא לגמרי אבל זה כבר לסיפור אחר)
..............................................................
ולמה אני מספרת לכם את זה?
כי לפעמים משברים במערכות יחסים הם כמו ירידה ממצוק תלול שנראית לנו בלתי אפשרית לחלוטין,
ואנחנו מעדיפים לשבת ולחכות למעלה ולא להתמודד עם הירידה המפחידה
וברגעים האלה צריך  קול  שיבין אותנו ויישב איתנו שם ויזהה איזושהיא דרך להגיע לליבנו ולעזור לנו לרדת
הקול הזה הוא חלק משפה, שפה שמדברת אל הלב ועוזרת לו להסכים להתחיל ללכת, וזה עושה פלאים בתוך מערכת יחסים

אני מזמינה אתכם לבוא ללמוד את השפה הזו
דברו איתי
אני אשמח
גפן