אתמול הייתי בת 50
וזה נראה שזה ואוו ולא יאומן
אבל האמת שהמסע שלי לעבר הגיל הזה ומה שהוא טומן בחובו
הוא מאוד ברור ומאוד יאומן
זה התחיל מזה שלפני 30 שנה נשבר לי הגב
זה התחיל ככאב מעקצץ בצד שמאל שהרגשתי באוטובוס בדרך הביתה מהצבא והתפוצץ כארוע רב נפגעת ב4 חודשים ששכבתי מתענה מכאבים, מרותקת למיטה ומושבתת מכל פעילות.
באותה עת העצירה הזאת היתה נראית לי כסוף העולם, סיום החיים ושבירה מוחלטת של כל מה שחשבתי על עולמי וחיי,
היום אני מבינה שזה לא סתם קרה,
אני מבינה שהייתי חייבת לעצור
ולפעמים כשלא מבינים שחייבים לעצור,
הגוף לוקח את העיניינים לידיים ועוצר בחריקת בלמים.

מה זה אומר שחייבים לעצור?
יש רגעים בחיים שבלי לשים לב אנחנו הולכים בכיוון שבכלל לא מתאים לנו,
 שלא תואם את מי שאנחנו, את היכולות שבנו ואת הרצונות שלנו,
ואנחנו לא רואים
אנחנו לא רואים שאנחנו בכלל לא בכיוון הנכון,
ולפעמים אנחנו רואים אבל מתעלמים או מדחיקים.

ולמה אני כותבת את זה?
כי העצירה הזו שינתה לי כיוון בחיים,
ומה שאז היה נראה סוף העולם,
גרם לי לעצור ולבחור,
והבחירה הזו הובילה אותי למקום שבו אני נמצאת היום,
ויש בי המון הכרת תודה למקום הנוכחי.
ואני רוצה להעביר את המסר לכולם
שיש אפשרות לראות
ויש כלים שפותחים את העיניים בעדינות
לא בזבנג כזה כמו שהמציאות פותחת לנו את העיניים.
ואפשר בהחלט לרכוש את הכלים הללו
זו מתנה!
והאפשרות שלי לעזור לאנשים במקומות הללו
היא המתנה שקיבלתי מהחיים,
ועל כך אני מודה
ומזמינה אתכם להסתכל על חייכם ולראות איפה היו העצירות שהביאו אתכם לראות, ואולי לשנות כיוון או להסתכל אחרת על הדברים,
וכמובן להמשיך ולבדוק, איפה עוד אפשר לעצור בעדינות ובכוונה בלי לחכות לזבנג של המציאות...

שלכם
באהבה
גפן